סיפורי הנקה

התמודדות עם משבר הנקה בגיל 9 חודשים
הדרך של קרן וחני להנקה מלאה
שימור הנקה במצבים של אלרגיה
חזרה להנקה לאחר שביתה
מעבר להנקה
סיפור ההנקה של אילה
סיפורה של איילת
סיפור ההנקה של נעם
סיפור ההנקה של הודיה
סיפור ההנקה שלי – יעל
סיפור ההנקה של א’
סיפור הנקה לאחר ניתוח הקטנת חזה
סיפור ההנקה של ר.
התמודדות עם משבר הנקה בגיל 9 חודשים

יוני 2016

לקראת גיל 9 חודשים פתאום נטע התחיל לנשוך אותי מידי פעם בהנקה של הבוקר. הרבה פעמים היה גם מסיט את הראש בהנקה ולא מצליח להתרכז. אני ממש זוכרת שאמרתי לרועי שאי אפשר שנדבר יותר בזמן ההנקה בבוקר כי הוא מיד מתנתק ומתחיל לשחק ואז אני מפחדת שהוא רעב ולא ירצה יותר לינוק. כך היה כמה שבועות שהייתי ממש צריכה למצוא מקום שקט ובמהלך היום הוא לא ינק בכלל אלא רק אכל מוצקים או בקבוק בנסיעה מידי פעם. הוא היה מקבל בקבוקים מגיל 3 חודשים באופן קבוע בלילות מכיוון שלא ישן כמעט בכלל ולי היה מאוד קשה, לא חשבנו בכלל שיש בעיה עם זה.

כמעט כל הנקה הפכה למלחמה איתו שלא יתנתק או ינשוך והוא לא היה נרדם יותר על הציצי כמעט בכלל. ביום אחד בבוקר הוא לא היה מוכן בכלל לינוק! ניסיתי להניק אותו והוא לא רצה. נתנו לו מים בכוס. הוא לא רצה גם בקבוק. רק לאכול דייסה ומים בכוס. אחר הצהריים ניסיתי להניק אותו בזמן החלפת חיתול והצלחתי לכמה שניות שיינק והרגשתי “איזה הקלה”. בלילה לא ניסיתי שוב וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי לדעתי.

אולי בנקודה הזו הייתי יכולה לתפוס את מה שקרה ומיד לנסות להניק בלילה או לדבר עם חגית- שליוותה אותי עוד מלפני הלידה, בהכנה להנקה. זה היה שבת ולא חשבתי על זה. גם לא שאבתי ובכלל לא היה לי גודש.

מאותו לילה הוא ממש לא היה מוכן יותר לינוק. בשום מצב .לא בחושך, לא בשינה, לא באמבטיה – כלום. לקח לי כמה ימים להבין שהוא לא מוכן לינוק. הייתי קצת בשוק ואחרי כמה ימים כבר ממש נגמר לי החלב  בגלל שהתפתחה לי דלקת וחסימה ולא היה פינוי של חלב. אז התקשרתי לחגית חורב משאלי היועצת הנקה שלי. חגית ליוותה אותי עוד מההריון והיא יועצת מדהימה וקשובה,רגישה בטירוף והייתה עבורי הרבה מעבר לייעוץ. היא הכינה אותי שזה לא הולך להיות פשוט בכלל ואני צריכה להיות מוכנה לשאיבות מסביב לשעון כדי להחזיר את החלב ולהתחיל לוותר בראש על ההנקה. זה שבר אותי אבל החלטתי שאני לא מוותרת. שכרתי משאבה והתחלתי לשאוב בטירוף 8-9 פעמים ביום בהתחלה, גם בלילות. לקחתי תוספים ועשיתי מה שצריך. התחלתי להציע לו ציצי כל הזמן! להציע בטירוף, עור לעור, כל הלילה במנשא, אמבטיות משותפות, מנעתי ממנו בקבוק ומה לא. אבל בפנים הייתי שבורה מזה וכל הזמן הייתה לי תחושה שאין מצב שהוא לא יחזור לינוק. התחושה הייתה ממש חזקה ו”רוחנית” ללא הסבר, כי כולן מסביב כבר דיברו איתי על לוותר ושזה יפה מאוד 9 חודשי הנקה. אבל זה הרגיש לי לא נכון. חגית הציעה לי לעשות עבודה רגשית סביב ההנקה ובהתייעצות עם ד”ר ג’ינה וייסמן היא המליצה לא להציע לו בכלל ציצי. באותו שלב לא הייתי מוכנה בכלל למהלך כזה והרגשתי מאוד עצובה. היה לי קשה לשחרר את ההצעה האקטיבית לציצי.  לכן החלטנו לנסות פטמת סיליקון ובאמת יחד עם חגית, הצלחתי פעם אחת להניק אותו מעט, אבל לא מעבר לזה. שוב עלה על הפרק להפסיק להציע. משהו שהיה לי מאוד קשה לקבל. למרות זאת, חגית המשיכה ללוות אותי כמעט יום יום, בעדכונים וטלפונים ותמיכה מתי שרק הייתי צריכה. אחרי חודש וחצי של נסיונות כושלים להניק הצלחתי לפחות להחזיר לעצמי את החלב, אחרי שעשיתי מרתון שאיבות של 48 שעות שמדמה מעין קפיצת גדילה והנקתי תינוקות של חברות. התחלתי לתת לו בקבוק ביום של חלב שלי בשילוב עם תרומות חלב. הבנתי את החשיבות של חלב אם והיה לי מאוד משמעותי להתעקש לפחות על כך שיקבל חלב ולא פורמולה. דיברתי עם חגית שוב והחלטנו ביחד שאני פונה לג’ינה ממרכז “חלב אם” בעולש כנסיון אחרון בהחלט ואם זה לא יילך אני מוותרת ועושה הכל כדי להיות שואבת בלעדית עבורו.

ג’ינה ביקשה ממני שבמשך שבועיים אפסיק לחלוטין לנסות להניק ולתת רק בקבוקים. היא ביקשה שלא אעשה עור לעור, לא אמבטיות ולא כלום. אפילו ללכת בלי חולצה היא לא אישרה לי. זה היה לי נורא קשה. אבל משהו בזה שחרר אותי ועזר לי להתמקד בשאיבות בלבד. רועי תפס את הפיקוד ואני רק שאבתי יומם וליל. הבנתי שהמטרה היא להשכיח ממנו לגמרי את הציצי בהקשר של לחץ והצעות ולדחוף לו כשהוא לא מוכן. במקביל היא הציעה לי לעשות עבודת bot סביב ההנקה ולבדוק את הקושי הרגשי שם. זה מאוד עזר. אחרי שבועיים היא הציעה שאנסה להניק אותו מתוך שינה. רק מתוך שינה עמוקה (משהו שבעבר לא הצליח), פחדתי מכשלון נוסף ואכזבה אבל החלטתי ללכת על זה. אחרי יומיים של סירוב בכלל לפתוח את הפה בשינה פתאום הוא הסכים לינוק בזמן שנת הצהריים. הייתי באקסטזה! לאחר מכן כל שינה שלו הכנסתי ציצי לפה, והוא ינק! עד שלאחר שבוע הוא פתח את הפה וחיפש ציצי מתוך שינה. כמה התרגשתי! יומיים אחרי רועי השכיב אותו לישון עם בקבוק כרגיל אבל הוא לא ממש נרדם ואני הייתי בדיוק אחרי שאיבה אז הייתי בלי חזייה, הרמתי אותו לנענוע והרדמה והוא תפס בעצמו את הציצי והתחיל לינוק. הוא ינק כל הלילה! יום למחרת לא הצעתי ולא חשפתי את השד, אבל היינו בבריכה והוא חיפש את הציצי וינק. ככה גם במנשא ואז במשחק. אחרי יומיים כבר הצעתי לו חופשי ובתחילת השבוע פעם ראשונה הרדמתי אותו בהנקה. הוא אומנם לא ממש זוכר בדיוק ונושך, וגם לא תמיד תופס נכון אבל הוא יונק! והוא מחפש ציצי בכל פעם שרואה אותי . אני יודעת שיכולה גם להיות רגרסיה אבל אני מאושרת ומודה על מה שיש עכשיו וכמה שזה ימשך זה בסדר. אני מרגישה שהקשר שלי ושלו מתחיל להיבנות מחדש ושלמדתי המון על עצמי ועל האמהות שבי דרך המשבר הזה. חשוב לי להעלות את המודעות למקרים כאלה ולשתף את הנס שבו חודשיים ללא הנקה בכלל! השתנו בהדרגה עד ליום אחד בו נטע שלי חזר לינוק. קשה לי לשים את האצבע בדיוק מה גרם לזה לקרות (בקבוק, שינוי הורמונאלי, לחץ ומתח שלי ועוד…)
אבל אני משתפת כדי שתדענה כמה מדהימות הן השואבות הבלעדיות וכמה זו עבודה קשה! וכמה יועצות ההנקה , המרכז “חלב אם” וד”ר ג’ינה וייסמן עזרו לי עשו עבודה הרבה מעבר לטכנית, אלא ממש תמכו בי בתהליך האמהות. תודה תודה!

הדרך של קרן וחני להנקה מלאה

Dear Gina and Jenny,

I vividly remember sitting on your cozy love seat with my ten week old precious baby girl Hanni when you asked me why I was at your clinic and what my ultimate goal was. I replied with tears in my eyes, “I want to feed my baby. I want to breastfeed her without tubes, pumps or bottles.”

A week before our meeting, I found out Hanni was tongue tied. In addition to me struggling with my milk supply due to my hospitalization after Hanni was born, I was on the verge of giving up breastfeeding so many times. But I am a fighter and so is my daughter. She showed me how much she wanted to breastfeed by pushing away her bottle and nuzzling her face onto my bosom somewhere around week four of her life. I guess you saw this  desire for our breastfeeding connection in us because you said if it was anyone else you wouldn’t have released her tongue tie at this stage.  I asked you why then would you release Hanni’s and you told us that you could see that I was motivated. Well we are approaching almost ten months after our meeting. Hanni will be one year old on September 10th and we are still going strong! After her tongue tie release she only drank from my breast either just my milk or with the tube attached getting formula and my milk. There were so many times when I wanted to quit because of the artificialness of the tubes.  There were many nights of tears because I just wanted to feed my baby with my breast and nothing attached to it except Hanni. Thank god for the support of my mother as whenever I was so down, she would pick me up with her words of encouragement. We continued with the tubes until Hanni was one week shy of five months and then I said goodbye to the tubes and formula. I finally had enough milk to breastfeed my baby!!! So Hanni has been getting my milk exclusively for seven months now. Even with the addition of her solids, she still breastfeeds on demand. There really are not enough words to express to you the joy I have in my life from breastfeeding my baby – even at all hours of the night! It is so much fun when Hanni lifts up my shirt and plants her head down to nurse and latches on with her own hands.  We’ve come very far and through the challenges of the first five months, I learned to follow my instincts and how to listen to my baby and give her the time she needs for whatever milestone she is going through- breastfeeding, sitting, eating, teething, etc. Thank you for believing in us. You made a huge difference in our lives by helping in our breastfeeding journey. It must feel good to give such gifts and help dreams come true.

All my best,

Karen Lisa Shain

שימור הנקה במצבים של אלרגיה

אני אחות ויועצת הנקה, אמא לארבעה, ללא היסטוריה של אלרגיות מזון במשפחה. אני זוכרת כשמיכל, הבת הרביעית שלנו, הייתה תינוקת קטנה ושמעתי על תינוק של עמיתה שהיה לו דם בצואה ושאובחן כרגיש לחלבון חלב וחשבתי לעצמי איזה מזל שמיכל לא אלרגית והרגשתי שדבר כזה רחוק מלקרות במשפחתי.

מספר שבועות אחרי זה, כאשר מיכל הגיעה לגיל חודש וחצי, שמתי לב לנקודה קטנה אדומה ביציאה שלה. קראתי לבעלי לבא להסתכל וגם הוא הבחין בזה. פנינו לרופא הילדים שלנו שהפנה אותנו לבדיקת דם סמוי בצואה אך הרגיע והסביר שפעמים רבות לא מדובר בדם. שלחנו שתי דגימות ואחת חזרה חיובית. הנקתי את מיכל הנקה בלעדית ורופא הילדים שלנו אמר שכנראה שמדובר ברגישות לחלבון חלב שעובר למיכל דרך חלב האם שהיא מקבלת. הוא המליץ שאפסיק לאכול מוצרי חלב. הפסקתי והתופעה המשיכה. הרופא המליץ שאפסיק לצרוך גם מוצרים המכילים סויה (שזה באופן מפתיע כולל המון מאכלים). הפסקתי והתופעה המשיכה ואף החמירה.

מהר מאוד, במקום נקודות וחוטים קטנים של דם, התחלתי למצוא כמויות גדולות יותר של דם וריר בחיתולים רבים של מיכל. בפעם הראשונה שזה קרה (וגם בכל החמרה שלאחר מכן) חששתי שמדובר במצב חירום של ממש למרות שמיכל הייתה נראית נינוחה ולא כאובה. נסענו מיד לגסטרו ילדים בירושלים להתייעצות דחופה. הגסטרו הסכים שמדובר ברגישות לחלבון חלב וסויה ואולי עוד חלבונים והסביר שלוקח כמה שבועות מהשינוי התזונתי של האם ועד שהחלבונים מתפנים מהגוף ורואים הטבה אצל התינוק. הוא הציע שאמנע גם מעוד מאכלים אלרגניים כמו אגוזים, תותים ופירות הדר. התופעה השתפרה מעט ושוב החמירה בגלים. לא היה מדובר בדימום מאסיבי אבל היה נורא מבהיל לראות. פחדתי ממה שאראה כשאחליף חיתול והתפללתי לפני כל החלפה שלא יהיה מלא בריר ודם. רשמתי את כל מה שאכלתי וחיפשתי קורלציות בין הדם לבין התזונה שלי. הפסקתי לאכול מאכלים נוספים: בקר, שוקולד, קישואים, מלפפונים, עגבניות, ולא ראיתי שום השפעה. כל פעם שחשבתי שאפשר לנשום לרווחה, שוב הייתה החמרה. ובמקביל, מיכל גדלה והתפתחה, רגועה לרוב, והפער בין איך שהיא נראתה לבין הפחד והמתח שאני חוויתי היה עצום. התייעצתי עם רופאת ילדים נוספת שלאחר בדיקה מקיפה, המליצה לי להתעלם מהדם בצואה ולהמשיך להניק אותה ולבדוק לה המוגלובין תקופתית. גם בן הזוג שלי היה בעד, אבל לא יכולתי להתעלם מהדם שראיתי ביציאות שלה.

כשמיכל הייתה בת 4 חודשים בערך חזרנו לגסטרו ילדים למעקב והתייעצות מחודשת עקב ההחמרה הדרגתית. הגסטרו שעד אז תמך בהמשך הנקה למרות הכול, אמר שבמצב הנוכחי שכמעט בכל יום יש מספר יציאות עם דם, הוא ממליץ לעבור לשבועיים לפורמולה מפורקת ולראות אם יש הטבה. בשלב זה כבר קראתי המון באינטרנט על התופעה ומצאתי נייר עמדה בנושא המזכיר האפשרות שהאם תגביל את תזונתה אף יותר או תיקח אנזימים שעוזרים בפירוק האוכל – אבל הגסטרו לא הכיר התערבויות אלו והיה בעד ניסיון לתת פורמולה והפסקה זמנית של הנקה. גם רופא ילדים המקורי שלנו אמר לי שהוא לא שקט לגבי מיכל וחושב שצריך להפסיק להניק או להתעקש על בדיקות חודרניות לגילוי שורש הבעיה – דבר שאפילו הגסטרו שלל. זו הייתה נקודת שבירה עבורי. כל כך רציתי להניק והאמנתי בהמשך הנקה כדרך הנכונה עבור מיכל עם כל יתרונות ההנקה והייתה לי התנגדות חזקה למתן פורמולה – העדפתי בעצמי לשתות את הפורמולה המפורקת ולהמשיך להניק אותה, אבל כבר פקפקתי בעצמי ופחדתי שאולי אני נוהגת בחוסר אחריות ומסכנת את מיכל. פניתי לדיאטנית של מבוגרים ודיאטנית של ילדים בתקווה שיעזרו לי עם המלצה על דיאטה היפואלרגית, אבל הן לא שמעו על בעיה כמו של מיכל ולא כל כך ידעו איך לעזור. הן התייעצו עם עמיתים אחרים, דיאטנית ורופא ילדים, שאמרו שכנראה מיכל ילדה מאוד מאוד אלרגית וצריכה פורמולה מיוחדת.

בשלב זה פניתי לג’ינה שהייתה מרצה שלי בקורס יועצות הנקה. תיארתי לה את המצב והיא המליצה לי על בסיס ניסיון עם נשים אחרות לעבור לתזונה יותר מצומצמת הכולל פירות, ירקות, אורז מלא, עדשים, חומוס, וחזה הודו ועוף ואז לעט לאט להכניס מאכלים נוספים כגון אגוזים, קינואה ועוד. זה היה לי קשה בהתחלה אבל התקווה שזה יעזור למיכל ושאוכל להמשיך להניק אותה נתנה המון מוטיבציה. בשבועיים הראשונים לא ראיתי שום הטבה אבל בשבוע השלישי כבר היו כמה ימים קצת יותר טובים. במקביל, התייעצתי עם רופאת ילדים נוספת שהיא גם יועצת הנקה. הרופאה אמרה לי להפסיק לבחון את החיתולים של מיכל לנקודות קטנות של דם ושאתעד רק את החיתולים עם דם הנראה לעין בצורה חד-משמעית. היא אמרה שאם יש הטבה ובמעקב אחר ההמוגלובין של מיכל, ניתן להמשיך להניק. היא גם המליצה לחזור לגסטרו להתייעץ לפני תחילת מוצקים בגיל חצי שנה – עוד נושא שהדאיג אותי מאוד.

עוד דבר שעשיתי שלא כהרגלי זה שפניתי לרפואה אלטרנטיבית, לשיטה הנקראת IPEC שעליה שמעתי ושהבנתי שהיא מטפלת בין השאר בבעיות הקשורות לאלרגיות. הבנתי שהרפואה הקונבנציונלית אין פתרונות או כלים לעזור מלבד פורמולה והרגשתי שאין לי מה להפסיד. התחלנו טיפול IPEC זמן קצר אחרי שהתחלתי את הדיאטה עליה המליצה ג’ינה. זמן קצר לאחר שהתחלתי ליישם את ההמלצות של ג’ינה, של רופאת הילדים והטיפול האלטרנטיבי, חל שיפור ניכר ביציאות של מיכל. הדרגה אך באופן ברור הפסיק להופיע דם בצואה עד שבגיל 7 חודשים כבר לא היו יציאות דמיות. זו הייתה הקלה שאין לתאר אותה.

לקראת תחילת מוצקים חזרנו לגסטרו. הוא הסכים שאפשר להתחיל בהדרגה לתת למיכל מזונות שלא גורמים ככל הנראה להשפעה שלילית דרך חלב אם, קודם בכמות קטנה ואח”כ ללא הגבלה. לשמחתנו מיכל התחילה לאכול מוצקים ולא חזר הדם בצואה. נתתי לה קודם לאכול מאכלים שלא ידועים כאלרגניים. לי בעצמי לקח הרבה זמן עד שחזרתי לאכול מאכלים נוספים ומגוונים יותר אבל לאט לאט הוספתי בחזרה לתפריט שלי מאכלים המכילים שמרים, ביצים, מוצרי חלב, דגים ועוד ולאחר שראיתי שזה עובר בשלום דרך חלב האם נתתי גם למיכל לטעום ולא היו לה תגובות אלרגיות.

קשה להאמין שהיום מיכל בת כמעט שנה וחצי, אוכלת מכל מגוון המזונות ועדיין יונקת!

חזרה להנקה לאחר שביתה

בגיל חודשיים וחצי אושפזה הפיצית שלי עם דימומים מוחיים. אחרי מספר ימים בטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת, מצבה התייצב, היא נותקה מהמכשירים וקיבלתי אישור לחזור להנקה. נרגשת ניסיתי לחבר אותה לשד אבל פיצית התקשתה לינוק, הוואקום נשבר שוב ושוב וכל הצינורות והחוטים אליהם היא היתה מחוברת, לא הקלו. בעזרתה של יועצת הנקה שהגיעה לבית החולים האכלתי אותה עם מזרק בחלב שאוב, אחרי 10cc עשיתי ניסיון לחבר אותה ועכשיו היא הצליחה לינוק. בימים הבאים היא אמנם ינקה אבל בכל יום קיבלה מספר בקבוקים עם חלב שאוב, גם על מנת שאהיה בטוחה שהיא אוכלת מספיק (כי הרגשתי שהיא לא) וגם מכיוון שיצאתי מדי פעם על מנת להיות עם הבכורה שלי. באחד הערבים לאחר מספר ימים התחיל בכי נוראי במהלכו היא לא רצתה לינוק. רק לאחר מספר שעות הצעתי לה בקבוק (לא עלה על דעתי שהיא רעבה ולא רוצה לינוק) אותו היא גמעה כמורעבת ואח”כ נרגעה ונרדמה. מאותו רגע סירבה הפיצית לציצי והסכימה לאכול רק מבקבוק. ואני, שמניקה את אחותה הגדולה כבר חמש וחצי שנים, נותרתי המומה, נעלבת, ומסרבת לקבל את רוע הבשורה. עברתי מיועצת הנקה אחת לשניה (בסך הכל היו חמש יועצות הנקה) ומול כל העצות שקיבלתי, פיצית המשיכה לצרוח בכל פעם שניסיתי לחבר אותה לשד והתעקשה על בקבוק. העצה שקיבלתי הכי הרבה הייתה “תמשיכי להציע לה כל הזמן”, מה שהגביר עוד יותר את התסכול גם שלי וגם שלה.

ואז יצרתי קשר עם ג’ינה.. ההנחיה הראשונה (לאחר שיחה טלפונית) הייתה בשלב הראשון להפסיק להציע ציצי ולהאכיל אותה בבקבוק בלבד. מכיוון שמתוך שינה פיצית כן הסכימה לינוק, סוכם שרק מתוך שינה אציע לה. המעבר לבקבוקים בלבד במהלך היום אפשר לי מצד אחד לשאוב מבלי לחשוש שהיא תסכים לינוק ולא יהיה חלב. אבל מנגד הלחיצה אותי מאוד האפשרות שבעקבות כך לא נחזור לעולם להנקה. אחרי שבוע כזה הגעתי לפגישה עם ג’ינה במהלכה שמנו את פיצית בתנוחה ורטיקלית (אותה היא לא הכירה) והצעתי לה כך בקבוק, מדי פעם היא עשתה הפסקה עם הבקבוק, מצצה את הפטמה שלי וחזרה לבקבוק. יצאתי מהפגישה מרוגשת אך חוששת לפתח אופטימיות.. בבית המשכתי להאכיל אותה בתנוחה ורטיקלית ולהציע לה לינוק תוך כדי אך שמתי לב שהיא לא מאוד אוהבת את התנוחה הזאת ומתעצבנת בקלות. מספר פעמים הצעתי לה לינוק באמבטיה וגם שם – היא הסכימה לינוק מעט אבל לא ברוגע. אחת העצות שקיבלתי מג’ינה הייתה לדאוג לכך שההנקה לא תגיע ביחד עם תסכול או עצבים. ככה שהיה לי חשוב למצוא תנוחות בהן היא יונקת ברוגע.

בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה לשים אותה במיטה בכל פעם שהיא מתעוררת מהשינה (היא ישנה בעיקר על המנשא) ולחבר אותה לשד לפני שהיא מתעוררת לחלוטין. לשמחתי האסטרטגיה הזו עבדה והגענו למצב שבו יש במכסימום בקבוק או שניים ביום ושאר הארוחות בשכיבה במיטה. בשלב מסוים ניסיתי להציע לה ציצי במנשא וגם את התנוחה הזו היא אהבה והסכימה לינוק. היום אנחנו כחודש מאז הפעם האחרונה שבה היא קיבלה בקבוק, היא יונקת בשמחה אבל רק בתנוחת שכיבה או במנשא.

אני מלאת הכרת תודה והערכה לג’ינה על היצירתיות, החשיבה השונה והביטחון שנטעה בי. ושמחה על כך שהגעתי להבנה שבסופו של דבר רק אני יודעת מה הדבר הטוב ביותר עבור הפיצית שלי ועל האומץ לבחור בדרך שהרגישה לי נכונה.

מעבר להנקה

בהריון עם אביב, בני הבכור, היה לי ברור שאני הולכת להניק. ציפיתי לזה מאוד, ובימים הראשונים לאחר הלידה, היה נראה שהולך לנו ממש טוב. בשחרור מבית החולים הנחו אותנו לחזור לביקורת למחרת כי ערכי הצהבת היו טיפה גבוהים. כשחזרנו ערכי הצהבת עלו, והחליטו לאשפז את אביב במחלקת ילודים. נשארתי איתו שם כמובן, לא עזבתי אותו לרגע. שם הסבירו לי שאביב צריך לאכול יותר כדי שהצהבת תעבור, והמליצו לתת תוספת קטנה של סימילאק על מנת לפנות את הבילירובין. אמרו לי שכדאי לי לשאוב כדי לא להרוס את ההנקה. נתנו לאביב סימילאק ושאבתי במקביל. ערכי הצהבת המשיכו לטפס ואביב עבר טיפול באור, ובמקביל הגדלנו את כמות התוספות שהוא מקבל. את השאיבות המשכתי, מספר פעמים ביום. לאחר השחרור מבית החולים , המשכתי עם ההנקות וגם עם התוספות, כי הרגשתי שאביב לא שבע לאחר הנקה. לקח לי יומיים בערך להצטייד במשאבה, ובמקביל יצרתי קשר עם יועצת הנקה מוסמכתIBCLC. היום אני מבינה שהיומיים האלו היו משמעותיים מאוד. כל שעה שעוברת היא קריטית כשמדובר בהנקה.

יועצת ההנקה הדריכה אותי להמשיך עם התוספות, ובמקביל לשאוב. בנוסף התחלתי לקחת חילבה על מנת להגביר את החלב. עבר שבוע, עברו שבועיים, ולא היה שיפור. יועצת ההנקה עודדה אותי להמשיך ולא לוותר, וכך המשכתי עוד שבוע ועוד שבוע. כמות התוספות לא קטנה ואף גדלה, ואני המשכתי עם השאיבות, 8 פעמים ביום, כל פעם חצי שעה. הייתי עייפה ומתוסכלת שאני לא מצליחה להניק כמו שצריך. הרגשתי שאני מפספסת זמן יקר עם התינוק שלי, ושהוא מפספס את אמא שלו. בעלי והקרובים אלי ניסו לשכנע אותי לוותר ולא הסכמתי, הייתי נחושה להצליח להגיע להנקה מלאה. אחרי חודשיים וחצי של הנקות תוספות ושאיבות, עשיתי בדיקת דם בהנחיית יועצת ההנקה, שאמורה לבדוק את רמת הפרולקטין בהנקה. רמת הפרולקטין, ההורמון האחראי על ייצור החלב, אמורה לעלות בזמן ההנקה. יועצת ההנקה אמרה שלפי הבדיקה רמת הפרולקטין נמוכה. היא המליצה לי על מוטיליום.  למרות התנגדותו של בעלי ושל הורי, החלטתי לקחת את התרופה במשך 10 ימים. כמובן שלא חל שיפור….

בנסיון נואש החלטתי ליצור קשר עם יועצות הנקה נוספות, אבל כולן ללא יוצאת מן הכלל, לאחר ששמעו את הסיפור שלי, אמרו לי שאין בדעתן משהו נוסף שאפשר לעשות ושאולי הגיע הזמן להניח לזה.

לאחר שלושה חודשים של הנקה חלקית עם שאיבות רבות, החלטתי לוותר. הפסקתי את השאיבות והמשכתי עם ההנקה בשילוב עם תוספות במשך מספר שבועות נוספים, עד שכבר לא ייצרתי חלב. זו היתה התמודדות קשה מאוד ובדיעבד, הייתי מוותרת הרבה לפני כן. המסקנה היתה שגופי לא יכול לייצר מספיק חלב, ורמות הפרולקטין הוכיחו זאת… הייתי בטוחה שיש לי בעיה פיזיולוגית ושאני שייכת לאחוז מאוד קטן של נשים שלא מצליחות לייצר מספיק חלב.

ושנתיים לאחר מכן, בהריון עם עמית, קיבלתי המלצה על ג׳ינה ממישהי קרובה. היא אמרת שג׳ינה היא האורים ותומים של ההנקה, ושאם יש מישהי בעולם שיכולה לגרום לי להצליח להניק זו היא. כמובן שכשהגעתי לפגישה הסברתי לג׳ינה בנחישות רבה שיש לי בעיה של רמות פרולקטין נמוכות ולכן אני לא מצליחה לייצר מספיק חלב. כשג׳ינה ראתה את תוצאות בדיקת הדם המודפסות, היא אמרה שרמות הפרולקטין בסדר גמור לגיל חודשיים וחצי… היא הסבירה לי על החשיבות של הימים הראשונים שלאחר הלידה להנקה מוצלחת, והבעיות בהנקה שנגרמות כשיש צהבת ילודים. ג׳ינה ציוותה לי את מירי המדהימה שהכינה לי תכנית מפורטת ללפני ואחרי הלידה. כמובן שהפיחו בי תקוות מחודשות להנקה מוצלחת, ועדיין היה לי חשש כבד שלא אצליח…

עמית נולד בסוף שבוע 42 במשקל 3.900. מיד לאחר הלידה יצרתי קשר עם ג׳ינה ומירי, ומאז במשך מספר שבועות היתה לי הדרכה צמודה וגם המון תמיכה נפשית! עשיתי כל מה שאמרו לי, הנקה סמוכה ללידה, עור לעור, סחיטה ידנית, והיה נראה שזה הולך מצוין בימים הראשונים. אך לצערי גם עמית פיתח צהבת ושוב המליצו לנו בבית החולים לתת תוספות כדי להעביר את זה מהר. בהתייעצות עם מירי וג׳ינה נתתי תוספות תוך כדי שהתחלתי שאיבות בבית החולים. במקביל גם התחלתי לקחת תוספי מזון שמגבירים חלב. החששות החלו לגבור ודאגתי שמא הסיפור עם אביב יחזור על עצמו… כשהשחרררנו הביתה שכרתי משאבה והמשכתי עם התוספות ושאיבות… זה היה די מדכא, ולמרות שהבטחתי לעצמי שאני לא נגררת שוב לסאגת השאיבות, מצאתי את עצמי במשך שעות כל יום יושבת ושואבת, ביום ובלילה. גם למשפחתי היו חששות ושאלו שוב ושוב כמה זמן זה ימשך, ומה אם לא אצליח. לא ידעתי לענות, רק ידעתי שאני חייבת לתת לזה סיכוי. לא וויתרתי.

זה נמשך מספר שבועות של תוספות קבועות בכל ארוחה ושאיבות מרובות (בערך 8 ביממה). כל החששות שלא אצליח מאוד העיבו על התהליך אבל הייתי נחושה. חשוב לציין כי התוספות היו בשלב הזה מהשאיבות שלי, וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי בתהליך שעמית מתוסכל לפעמים, והיה קשה להתגבר על החשש שאין מספיק חלב, אבל קיבלתי תמיכה נפשית ממירי ומג׳ינה, וגם בביקורי במועדון נתנו לי תקווה שזה אפשרי. בהדרכת מירי הורדתי לאט לאט את כמות התוספות וגם את השאיבות עד שיום אחד פשוט הפסקתי את התוספות ועשיתי קפיצת גדילה יזומה. עמית באמת היה על השד כל היום במשך יומיים ואחר כך זה הסתדר. סוף כל סוף לא היה יותר צורך בתוספות. אחרי מספר ימים גם הורדתי לגמרי את השאיבות. הצלחתי! אחרי בערך 5 שבועות הגענו להנקה מלאה!!!! החלום התגשם והתסכול שהיה והטראומה התפוגגו! אני ועמית מאושרים וצמודים אחד לשני, זו באמת תחושה עילאית!!!

אני מלאת תודה והערכה לג׳ינה על תחושת הבטחון שנתנה לי ועל התקווה שהפיחה בי!!!! ותודה עצומה וענקית למירי על הליווי הצמוד במשך שבועות (ועדיין בעצם) והתמיכה המקצועית והנפשית בכל יום ובכל שעה!!!! בלעדיכן זה לא היה קורה ללא ספק…

סיפור ההנקה של אילה

סיפור על חיבור

אילה, ילדתי הראשונה, נולדה בליל ה-30 במאי לשנת 2013. היריון שמח מלא הורמוניי אהבה הוביל ללידה לא פשוטה (עם חשד להיפרדות מוקדמת של הלידה) שהסתיימה ביציאה טבעית של אילה דרך תעלת הלידה. את אילה ילדתי מול מראה וראיתי כל רגע ורגע של יציאתה אל העולם (מומלץ בחום!). בתור אם מתחילה, התעסקתי רבות בהיריון עצמו מבלי להקדיש הרבה מחשבה או תכנון לרגע שלאחר יציאת התינוק אל העולם. וודאי לא חשבתי, התכוננתי או נערכתי לנושא ההנקה שהיה כל כך משמעותי עבורי… חשבתי לעצמי שמדובר בעניין פשוט וטבעי, אינסטינקט של התינוק לינוק וחוש טבעי קיים של האם להניק. מה רבה הייתה הפתעתי…

את השעות הראשונות לאחר הלידה ביליתי ללא אילה, שהייתה בתינוקייה תחת השגחת האחיות והרופאים. מרוב האדרנלין של הלידה בקושי ישנתי והייתי כולי מלאת התרגשות מוזרה, תחושת ריחוף וחוסר חיבור למציאות. האופוריה הנעימה הזאת השכיחה ממני את העובדה שהנה מתחיל המסע האמיתי או במילים אחרות – “יאללה בלאגן!” (כמעט כל אמא פעם ראשונה תוכל להזדהות היטב עם תחושת האופוריה, השוק והדאון שבא אחריה…) אז אילה קיבלה בקבוק בתינוקייה. אף אחד לא בא ושאל אותי אם אני רוצה להניק אותה או אם לתת בקבוק של תחליף חלב… בעלי, שרצה שאנוח ואאסוף את עצמי יותר מהכל, אישר לאחיות לא לקרוא לי אלא לתת לי לצבור כוחות בחדרי. לא הבנתי אז את משמעות העניין, ויש לציין שאני בחורה עם רמת אינטיליגנציה לא נמוכה כלל. מדובר במצב חדש בכל רמה אפשרית, סיטואציה בה את כמעט אינך עצמך בבת אחת, אין לך כוח אבל יש המון כאב פיזי ועייפות נפשית. הכל קורה די מהר ובבום אחד גדול…

כעבור כמה שעות הגיעה אלי בעגלה אילה המתוקה עם אבא שלה, הטרי והמאושר. הבטתי בתינוקת הזאת, שלווה וישנונית ונמלאתי חרדה והתנגדות עד דמעות… איך אוכל לטפל בדבר הקטן הזה? אני כזאת חסרת ניסיון והיא כזאת מפחידה… צריך לדעת מה לעשות איתה בכל רגע נתון שמא תתחיל לבכות ולצרוח כאן בחדר ואני אתפס בחוסר הניסיון שלי ולא אדע למי לפנות… (ענין בקשת העזרה הוא סיפור אחר בפני עצמו, שגם בו לא ברור למה בחרתי לפעול כפי שפעלתי כשיש לי אמא כזאת מדהימה שיכלה לבוא לסייע ולתמוך…) אילה התעוררה ורצתה לאכול. תינוקת כל כך קטנה בגיל כזה מודיעה לאמא על הרעב שלה בבכי גדול שמלחיץ אמהות צעירות לא מנוסות. אז קירבתי אותה אל השד שלי מבלי להסס יותר מדי. אילה התקרבה בבכי וככל שהצמדתי אותה יותר אל הפיטמה, הפך הבכי לצרחות מרעישות ומלחיצות בטירוף.

“מה קורה כאן?? מה לא בסדר?? למה היא צורחת? מה עושים??? אולי אני לא מחזיקה אותה נכון? אולי היא לא רעבה?? אולי יש לה חיתול?? אולי היא לא יודעת לינוק??? אולי אין לי חלב?? אולי הפיטמה שלי לא בסדר???”

קראתי לאחות התינוקות של המחלקה וביקשתי עזרה. אילה עדין בוכה אבל לאחות, אחת על בערך מאה נשים במשכב לידה, היה תור ארוך ואילה שלי רעבה ובוכה… אז לקחתי אותה לתינוקייה וביקשתי בקבוק, שהתינוקת שלי לא תרעב ותפסיק לצרוח כי זה מלחיץ אותי כל כך… המתוסכלת מהחוויה חיכיתי לשעת ההאכלה הבאה… ושוב, אותו סיפור – אותן צרחות, אותו תור ארוך לאחות ושוב לתינוקייה לתת בקבוק… מזל ששמעתי מחברה שסחטה ידנית את הקולוסטרום שכל כך חיוני לתינוקות שרק נולדו, אז ביקשתי מזרק מהאחיות ומילאתי אותו כדי שאוכל לתת לאילה שלי את הטוב ביותר שמגיע לה, בינתיים בדרך עקיפה. באחד מהניסיונות הבאים הגיעה סוף סוף האחות. הסבירה שתי מילים על הנקה וניסתה “לסייע” לנו ע”י דחיפה אגרסיבית של הראש של אילה לכיוון השד שלי, תוך שהיא מועכת אותו באצבעותיה ואונסת את החיבור בינינו… ניתן לנחש מה היו תוצאות הניסיון ובעיקר – מה היה פס הקול שלו… שוב פניתי לתינוקייה כי שמעתי שיש שם אחיות שהן גם יועצות הנקה. נעזרתי בכל אחת ואחת מהאחיות בכל משמרת. לקחתי טיפ מכל אחת מהן, אילצתי כל אחת מהן לעזור לי… בסופו של דבר נשברתי ופרצתי בבכי של תחושת כישלון מוחלטת ופיקפוק ביכולתי להיות אמא באופן כללי, אם את הדבר הבסיסי ביותר אינני יכולה לעשות – להניק!

אחות אחת תפסה אותי בוכה במסדרון ולקחה אותי לשאוב חלב כדי לתת לאילה שלי חלב אם בבקבוק ולא תחליף חלב. נחושה בדעתי שלא לוותר שאבתי ושאבתי ונתתי בקבוק. המשכתי לנסות ובכל ניסיון אילה הלכה והתעצבנה יותר, האדימה בפנים וכנראה כעסה על העולם… עוד לפני החזרה הביתה מבית החולים הזמנתי יועצת הנקה פרטית הביתה שבאה מייד עם הגיענו למקום המוכר והבטוח. ושוב ניסינו, ושוב לא הלך. ועכשיו בכלל התחיל גודש שלא ברא השטן ואילה עוד יותר התקשתה להיאחז בשד… אז המשכתי לשאוב ולתת בקבוק במהלך הימים הראשונים, והתיסכול והעצבות רק הלכו וגברו. הייתי כל כך מתוסכלת שכל פעם שהבטתי באילה חשתי יותר חזק את הכישלון העצום שנחלתי.

“איך זה שאני לא מצליחה? לכולן זה ככה? לא שמעתי אף פעם על בעיות בהנקה, אז לי זה קורה??? מה אעשה?”

בשום פנים ואופן לא הסכמתי לוותר. למדתי מיועצת ההנקה איך לטפל בגודש והוא נרגע. באותו שבוע הצלחתי להניק את אילה בסיוע של אמא שלי פעמיים קצרות אך מעודדות. אבל שום דבר שנחשב שיגרה. השיגרה היחידה שהייתה לי היא הצער, כאב ותסכול על המצב שנוצר. המשכתי לחפש פתרון, התקשרתי לחברות ומכרות וביקשתי כיוון… בסופו של דבר הגעתי למרכז “חלב אם” בעולש. סימסתי לשיר, אשת הקשר של המרכז בשעת ערב מאוחרת ומיד נעניתי: “כן, בטח, אני כבר מארגנת לך את ההנחה מהכללית וקובעת לך פגישה”. יומיים אחר כך הגעתי למרכז עם אילה, בליווי צמוד, אוהב ותומך של בעלי. התקבלנו באהבה ובחום על ידי אפרת, שניגשה ישר לעניין ביתר מקצועיות ומילאה אתנו יחד את שאלון הרקע. אפרת הקשובה והנעימה נתנה לי הרגשה כל כך נינוחה וטובה. פרקתי קצת מהתסכול בשיחה טובה איתה… שמחתי על הדרך היחסית ארוכה שעשינו עד עולש עם התינוקת הקטנה ושוב עלתה לי הציפיה שמשהו יקרה והפעם זה יצליח. כעבור כמה דקות הגיעה שלי עם חיוך מרגיע והתיישבה ליידי. ישר הבנתי שמדובר בנשות מקצוע שמבינות ענין מעבר לטכניקה. הרגשתי איך הקשב והרצון העז שלהן לתמוך ולעזור מבסס בי תחושת ביטחון ותקווה. אחרי בדיקה קצרה של הפה של אילה והפיטמה שלי (שכמובן היו בסדר גמור), הוחלט לנסות להניק את אילה עם פטמת סיליקון. שמנו את הפיטמה, קירבנו את אילה ו…

“אני לא מאמינה! איזה קטע! אני מרגישה שהיא שואבת… מה, זהו? זה הכל? שמים את הדבר הזה וככה זה עובד? איזה פתרון פשוט… כמה זמן מבוזבז על תיסכול וכמה דמעות בדרך לפיטמת הסיליקון… עכשיו אני בוכה משמחה…”

שמחה בטירוף מהחיבור שנוצר, ישבתי שם עם אילה מחוברת לפיטמה כמעט 40 דקות. בשקילה שלאחר ההנקה גילינו שאילה ינקה 120 מ”ל (!!!!) בהנאה צרופה. מתרגשת ומודה לבנות מעמקי נשמתי (נשמע קיטש אבל זה אשכרה מה שהרגשתי), עזבתי את המרכז ושבתי הביתה עם משפחתי הצעירה. בהנקות הבאות אילה התחברה בשמחה וברצון לפיטמת הסיליקון וכך עברו להם החודשיים הראשונים של חייה. לפיטמת הסיליקון תגובות שונות מצד הסביבה – הדור הקודם לא תמיד מקבל או מבין למה בכלל צריך, הדור החדש לא תמיד מכיר ומתלהב… אבל לי לא היה אכפת. ככה אילה שלי יונקת כמעט ישר ממני, ככה היא אוכלת כמה שהיא צריכה ולא כמה ששמתי בבקבוק וככה אני מרגישה יותר מסוגל, יותר מצליחה, יותר אמא.

באחת משיחות המעקב עם שלי דיברנו על ההבנה של חוסר השליטה שלנו כאמהות בדברים שקורים לילדינו, שהם אדם נפרד בפני עצמו, עם צרכים, רצונות, קשיים והעדפות. הבנתי שחוויית ההנקה הראשונית לימדה אותי על שיחרור וקבלה של צרכיה של ילדתי, על הליכה איתה ידי ביד עד לפתרון שיתאים לשתינו ובעיקר על כוח הרצון של אמא וחוסר המוכנות לוותר.

חודשיים אחרי הלידה ביקרנו חברה של אמא שלי, שהיא מנטורית באמהות בשבילי. היא הציעה שננסה להוריד את הפיטמה ואני, שכבר ניסיתי בעבר ללא הצלחה, הסכמתי “רק כדי להראות לה שזה לא ילך”. התיישבתי בנוחות ובבטחון שכבר צברתי לאורך השבועות שחלפו, הנחתי את אילה בשקט על כרית וחיברתי אותה על השד. בשניה הראשונה היא הרגישה שמשהו אחר קורה. ללא בכי או צרחות, אולי עם השמעת תלונה אחת או שתיים, המשכתי להחזיק את הראש של אילה קרוב לפיטמה והצמדתי את הפה שלה אלי בעדינות. היא התחברה. ברגע הראשון היא לא עשתה כלום. רק בהתה והירהרה לעצמה… אחרי כמה שניות החלה לינוק כפי שהיתה כבר מתורגלת מחודשיים של יניקה עם פיטמת הסיליקון. הפלא ופלא, ינקה חצי שעה!!!

ושוב…

“אני לא מאמינה! איך זה קרה?? למה לא ניסיתי קודם? כל כך בקלות? יש מצב שהיא תסכים מעכשיו בלי הפיטמה???”

אומרים, שלעתים החיבור בין אמא לתינוק לא קורה מיד. בעבר, מחוסר ניסיון חיים וצדקנות הייתי מתקיפה את ה”אומרים” האלה וטוענת כנגד דברים שכאלה. היום אני ניגשת לאימרה הזאת בלי טיפה של שיפוטיות. אני מכירה את עצמי ויודעת איזו אמא אני. אני יודעת כמה אהבה יש לי בלב לילדה שלי אבל מודה בחוסר החיבור האמיתי שהיה לי עם האימהות. לוקח זמן ללמוד את המשחק ולהתרגל לכללים החדשים. מזל שקפיצה למים זה רק ביטוי אחרת הייתי טובעת בחודש הראשון. לא לכולן זה בא בטבעיות ובקלות, בטח שלא בהנקה. החיבור שנראה כל כך פשוט וקל יכול לפעמים להיות סבוך ומתסכל.

היום אני יודעת שהביטחון שלי להוליך את אילה איתי למקומות חדשים וללמוד ביחד איך להתקדם הוא מה שאיפשר לי להעיז ולנסות עוד דרך עד לפתרון. כוח הרצון שלי, שמתחזק בכל מה שקשור לילדה שלי, איפשר לי להוריד את פיטמת הסיליקון שוב ושוב עד שאילה ממש עלתה על שביל הזהב/החלב… הקשר שיש בינינו הולך ומתחזק בכל יום שעובר, דרך ההנקה כמובן, ובעיקר הודות ללב הפתוח והשליו, שמבין את הסבלנות וההתמדה הנדרשות בכל רגע נתון בחיבור שבין אמא לילדתה (ובין פה לפיטמה…)

סיפורה של איילת

תייבשו את החלב אני רוצה לרדת!!!

בסוף יוני אחרי 42 שבועות ארוכים מאוד ילדתי את בני ה3 עילאי, למודת ניסיון מילדי הגדולים הגעתי ישר בצאתי מהבית חולים לג’ינה על מנת להתיר לשון קשורה שכן חדורת מוטיבציה הייתי להניק הפעם בלי קשיים ובלי דלקות, (מה שהיכרתי היטב מהתינוקות הקודמים שלי). הגעתי עם פצע בפטמה אבל מאוד אופטימית ,אמרתי לעצמי שאם אני מתירה את הלשון אחרי יומיים אין ספק שדרכנו תהיה סוגה בשושנים. בגיל יומיים עילאי שוחרר והייתי בטוחה שהנה מתחילה תקופה נהדרת של יניקה ללא כאבים, מגיע לו ומגיע לי!!! יומיים אח”כ כבר הייתי עם גודש ואודם, יום אחרי צמרמורות ויומיים אחרי עם דלקת היסטרית בשד מלווה באודם רציני ופצעים, לא נעים בכלל אבל עדיין יש לי עוד שד ואיתו ננצח!!! במהלך כל הימים ג’ינה סתיו וטלי ליוו אותי מסביב לשעון, יום יום נפגשנו להערכת מצב, לעיסוי השד שהיה גדוש וסתום-לא יצא חלב כמעט, הן היו מקצועיות מכילות ומקסימות אפילו שבצד השני ניצבה אישה(אני) כואבת ,קוטרית ובוכיה, כי דלקת בשד זה מאוד אבל מאוד כואב! במשך הימים האלה נוסף על הקושי לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שעשיתי את הכל בצורה האופטימילית-ליווי צמוד, לשון ששוחררה בגיל יומיים והנה אני ניצבת עם דלקת שכמותה לא זכרתי מהקודמים. הלכתי לרופאה שכבר ציידה אותי בהפניה למיון, חום גבוה צמרמורות מטורפות אבל הי יש לי עוד שד!!!

כעבור יומיים קמתי עם גודש מטורף גם בשד הבריא ובאותו בוקר כבר הייתי עם שתי שדיים מודלקות לגמרי מה שנדיר למדי לדברי ג’ינה שראתה כמה דלקות בחיים שלה וכינתה את המצב מגה דלקת!!! אנטביוטיקה במינון גבוה למשך 10 ימים, אני חולה לגמרי אין כבר שום ציצי שאפשר להתקרב אליו, בוכה מכאבים, לא ישנה מההזיות ומהעובדה שהיית צריכה לשאוב כל שעתיים אפילו ששום דבר כמעט לא יוצא. בתוך כל זה ג’ינה והמלאכיות לא עוזבות אותי, מנסות לפתור את המצב וזה רק הולך מדחי אל דחי, אני מיואשת, פסימית ותאמינו לי שכבר לא עניין אותי בכלל להניק, עילאי התחיל לקבל תמ”ל בבקבוק אחרי שלפני כן נתתי טיפות חלב בכוסית אספרסו כדי שחלילה לא ישכח את הציצי וירצה בקבוק. בשלב הזה לא עניין אותי כלום!!!! שייקח בקבוק –כמובן שהרגשתי אשמה אבל זה מה יש וכל מה שאני רוצה זה להיפטר מהחלב בשדיים ולשחרר את עצמי מהסבל, או פשוט להוריד לעצמי את הציצים מה שיפתור את המצב יותר מהר.

אז עילאי קיבל 3 ימים בקבוק עם תמ”ל בלבד , לאט לאט הסתימה השתחררה ואת החלב ששאבתי נתתי לו, חלב עם דלקת ואנטביוטיקה לא נשמע מזהיר אבל היי היה לו משהו ממני. סיימתי 10 ימים של אנטיביוטיקה ועדיין הייתי כואבת מעט עם שדיים רגישים, ועדיין עם רגשות מעורבים על זה שהתינוק שלי לא מקבל חלב אם, תוך כדי בדקתי אופציות של תרומות של חלב אם – אבל זה הרגיש לי לא ממש טוב,ג’ינה הציעה שננסה בבוא הזמן פטמת סילקון כדי שתהיה מעין חוויה מתקנת ולא התחברתי לזה. על שאיבה לא יכולתי לחשוב, כל כך כאב לי עדיין, הרגשתי בכל הימים שנאלצתי לשאוב כמו פרה שעוזרים לה להוציא חלב. מי עוזר? הבעל והילדים סוחטים את השד כדי לעזור למשאבה, מה שניחם אותי זה שעידו בעלי עבד כנער ברפת וחלב פרות כך שהוא רגיל לזה… אז זהו אני לא אשאב לעולם!!! כמה ימים אחרי תוך כדי התייעצות עם ג’ינה העלתי את האופציה שאולי אשאב בקבוק ביום כי כל טיפה חשובה, ואז..אבל רגע אולי אצליח אפילו שני בקבוקים וזה יהיה עוד יותר טוב. שכרתי משאבה מקצועית דו כיוונית והתחלתי לשאוב במרץ, ההנאה היחידה שהיתה לי מזה זו העובדה שהתינוק מקבל חלב שלי,ובזה התרכזתי כשהרגשתי פרה, דיי מהר פתחתי מחלבה קטנה ונתתי לילד שלי 7 בקבוקים ביום של חלב אם אוהבת ונחושה, ובקבוק תמ”ל לפני השנה. עילאי נהנה מהבקבוקים, אני נהניתי שזה הולך טוב, הילדים נהנו שיש לאמא זמן ואפשרות להיות איתם לבד ולהשאיר לאבא בקבוק, וזהו הגענו למצב האופטימלי – תינוק עם חלב אם, אמא פנויה לילדים הגדולים והרגשה שאני עושה את הכי טוב שיכולתי…אבל הצד הפולני לא מרפה ולא הצלחתי להרגיש שלמה עם העובדה שהוא לא יונק, היו לי ויכוחים עם עצמי-מה את רוצה מעצמך את עושה הכי טוב שאפשר… ובכל זאת לא מצליחה להיות רגועה! ידעתי ושמעתי לא פעם מג’ינה במהלך התקופה שרוב הסיכויים שתינוק שיונק מבקבוק כבר לא ירצה ציצי, בקבוק זה קל זה זורם ללא מאמץ….הסטטיסקה מדברת בעד עצמה !!! זה מה שאמרתי לעצמי ולאנשים טובי לב ששאלו למה אני לא חוזרת להניק.

הכל זרם על מיי מנוחות עד שבוקר אחד אחרי שחודשיים תמימים עילאי ניזון מבקבוק בעודי מאכילה אותו הילדה שלי יולי אמרה כהרגלה “נו אמא תני לו ציצי”… שלפתי והוא תפס, יולי העירה את כל בני הבית לראות את הפלא, אז כן הוא תפס את הציצי, לא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה, לא ידעתי אם זה נעים לי בכלל, לא ידעתי אם אני רוצה לחזור לזה , ובעיקר ידעתי שהדרך חזרה אל הציצי היא לא פשוטה. ברגשות מעורבים נתתי לו ציץ, המשכתי גם לשאוב ולתת מבקבוק כי זה נורא נוח כשיש עוד ילדים בני 5 ו6 , וככה התנהלנו כמה ימים, הנקה, שאיבה והאכלה מבקבוק, לרגעים זה נראה כמו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות איזה תינוק תותח יש לי זורם עם הכל-ציצי, בקבוק, מוצץ.
אבל זה לא היה ממש זה – הוא ינק בעצבנות, בעט בי קצת, הכניס והוציא את הציצי, קשה להגיד שנהניתי –הפטמות שרפו לי, קשה להגיד שהוא נהנה…אחרי 10 ימים בערך אמרתי לו “מתוק שלי אם אתה לא נהנה אז בוא נפסיק ונחזור לבקבוקים”, ראיתי מזוית העין את הלקטינה (משאבת חלב)המפוארת מחייכת בשביעות רצון כי לא התייחסתי אליה הרבה זמן. בשיחה שקיימתי עם ג’ינה באותו יום היא אמרה לי שזה טבעי ויכול להיות שאם ארחיק את הבקבוק האחד שנתתי לו בערב זה יעזור, ואני ילדה טובה פולניה הרחיקה את הבקבוק עם העמילן שעזר לו לישון כל הלילה, ובאמת אחרי יומיים ההנקה נהייתה רגועה יותר. היום כמעט שלושה שבועות אחרי עילאי יונק הנקה מלאה!!! |אנחנו בצעדים בוני אמון, זה עדיין לא מושלם אבל בהחלט בדרך הנכונה! אז התינוק שלי אוטוטו בן 3 חודשים ולימד אותי שאין חוקים והכל אפשרי ושעם כל הכבוד לסטטיסטיקה תמיד כדאי לנסות ואולי גם להצליח!!! מקווה שהסיפור הקטן שלי מעודד אתכן. תודה לכן טלי וסתיו על כך שתמיד התייצבתם לצידי, בכל החלטה שלקחתי ! ולך ג’ינה תודה ענקית על כך שתמיד היית מחוייכת וריחנית ומלאת משבי אופטימיות שהצליחו גם בקושי הענק שהייתי בו לתת תקוה שיהיה בסדר.

איילת קורץ יוסף ספטמבר 2013

סיפור ההנקה של נעם

ההנקה של בני השני התחילה בקלות יחסית, כבר בחדר הלידה הוא נצמד וינק, ובמהלך 10 הימים הראשונים אכל ועלה יפה במשקל. אומנם כבר כשיצאתי מבית החולים הפטמות היו פצועות, והיה לי מאוד כואב, אבל יועצת הנקה שהגיעה אלי עזרה לי לתקן את ההצמדה, ובמהלך הימים הבאים הכאבים באמת פחתו והפצעים השתפרו (אם כי לאט). אבל אז, בגיל 10 ימים, אחרי שינה ארוכה וטובה, הוא התעורר אחר הצהריים ברצון לאכול, אבל לא הצליח לינוק. ניסיתי לחבר אותו שוב ושוב, עשרות פעמים, ובכל פעם אותו הדבר – תופס את הפטמה אבל לא יוצר את הואקום ולא יונק. לקראת הלילה, אחרי שעות ארוכות שלא אכל, שאבתי והאכלנו אותו מבקבוק. כך המשכנו גם בלילה, ובבוקר עברנו לבקבוק עם פטמת יונקים. זה היה לו יותר קשה אבל הוא הצליח. אחרי התייעצות עם רופא ילדים שבדק ולא מצא כלום, הגיעה התייעצות טלפונית עם ג’ינה. ג’ינה הייתה הראשונה ביומיים האחרונים שאמרה לי “זה קורה”, וכבר הרגשתי יותר טוב. החלטנו לנסות פטמת סיליקון, והניסיון עלה יפה (עם קצת שכנועים בעזרת טפטוף חלב שאוב ממזרק). במהלך ה- 36 שעות הבאות הוא אכל מהסיליקון אבל בכמויות ממש קטנות, הקקי הפסיק וגם כמויות הפיפי ירדו, ואני שאבתי במקביל. בשלב הזה הייתי מודאגת, אבל ג’ינה עודדה אותי לא להתייאש, ובאמת לאט לאט הוא אכל יותר, עשה יותר פיפי, וגם הקקי חזר. מעודדת מההתקדמות, ניסיתי את ההצעה הבאה של ג’ינה: כשהוא התעורר לאכול אבל היה עדיין מאוד ישנוני, ישבנו בחדר חשוך ושקט, והצמדתי אותו לפטמה כשאני רוכנת מעליו, ואז, מה שלא הצליח במשך שלושה ימים – קרה! הוא נצמד לפטמה וינק! אמנם מעט, אבל מכאן הדרך חזרה הייתה כבר קצרה…
אני עדיין לא יודעת מה הייתה הסיבה לכל הבלגן – אולי טעם או ריח של הפדים שהשתמשתי בהם, או המשחה, או משהו אחר, כנראה גם לא אדע, אבל העיקר שהתגברנו  🙂

סיפור ההנקה של הודיה

בס”ד

שירה נולדה בי”ד שבט, בלידה טבעית ותקינה במשקל 2.920. לאחר יומיים בבית החולים, שעות ספורות לפני השחרור הביתה, בעת היותנו בבדיקה בתינוקיה שירה החלה להקיא דם טרי מהקיבה. בעקבות ההקאה הדמית שירה אושפזה בטיפול נמרץ במשך כשבוע. בימים הראשונים לאשפוזה מנעו ממנה אוכל כדי לנקות את הקיבה ואני נאלצתי להתחיל לשאוב… לאחר כ-4 ימים החלו לתת לשירה מנות אוכל מדודות בבקבוק ואני המשכתי לשאוב…
השאיבה פצעה לי את הפטמות מה שהכריח אותי, כאשר היה אפשר, להניק עם פטמות סיליקון. השתחררנו הביתה, היניקה היתה קשה לשירה, כל ארוחה נמשכה בין שעה לשעתיים, וגם בהם לא תמיד שירה קיבלה את המנה הרצויה. לאחר שלושה שבועות מהלידה, הבנו שיש בעיה לא פשוטה עם ההנקה שחייבת להיפטר במהרה. הגענו לד”ר ג’ינה ויסמן ולמועדון הנקה חלב אם שעד מהרה הפך להיות הבית השני שלנו ולחבר טלפוני בכל שעות היום (והלילה) לשאלות ותהיות בנושא הנקה ובכלל… ג’ינה הקשיבה לנו בנחת, איבחנה במדויק את המצב של שירה ונתנה לנו תוכנית עבודה.
התהליך שעברנו לא היה פשוט, בשבועות הראשונים, שירה ינקה ובמקביל קיבלה השלמה ע”י צינורית עד שתתחזק ותוכל לינוק בעצמה את המנה הרצויה. באותו זמן ממש שירה התחילה להקיא, הקאות קשתיות את מה שאכלה. שירה ירדה במשקל, והיתה חסרת מנוחה.
לאחר בדיקות אובחן כי ששירה סובלת מריפלוקס קשה, ובגלל המשקל הנמוך שלה חשוב כפליים שמה שהיא יונקת ישאר בבטן…
בנינו תוכנית עבודה חדשה, של הנקות תכופות וקטנות כדי לאפשר לשירה לעקל את האוכל להשאיר אותו בבטן. שירה החלה לעלות במשקל (בין 30-100 גר’ בשבוע), עליה קטנה ומתונה. היינו במעקב שקילה יומי בבית ומעקב שקילה שבועי-דו שבועי במועדון חלב אם ובטיפת חלב.
חווינו לחצים מצד רופאים, אחיות ואחרים להפסיק את ההנקה ולעבור לתחליף עקב המשקל הנמוך של שירה. בעקבות המצב הגענו לרופא מומחה לגסטרו-ילדים שבדק היטב את שירה ופסק, “שירה תישאר קטנה, יש ילדים כאלה, אפשר להמשיך להניק בראש שקט…”.

ההנקה ידעה עליות ומורדות, דלקות בשד חוזרות ונישנות, עודף או חוסר חלב, הנקה עם צינורית, פטמות סיליקון ועוד. לאחר כחצי שנה החלטנו יחד שכעת אפשר להוריד את פטמות הסיליקון. שירה כבר מספיק גדולה, היא אוכלת יפה ועולה במשקל, אפשר לעשות (גם) את השינוי הזה – שאכן נחל הצלחה!

כיום, שירה בת 8 חודשים. ילדה מקסימה, חייכנית ומלאת שמחת חיים – אין ספק שכל זאת ועוד, אנו חייבים לג’ינה ולמועדון חלב אם, על התמיכה,
הליווי האין-סופי, ההקשבה ועל זה שלא התייאשתם מאיתנו…

בהערכה גדולה
יצהר, הודיה ושירה ארליך

סיפור ההנקה שלי – יעל

אוריאנה נולדה בסוף שבוע 36 בלידה טבעית וארוכה.

היא היתה 3.5 שעות בצירי לחץ ולא רצתה לינוק אלא רק שעתיים לאחר שנולדה.

היה לי ברור שאני אהיה אמא מניקה ודמיינתי חיבור מדהים ביני ובין הילדה שלי סביב ההנקה.

אך הדברים לא זרמו כמו בחלומי…

הכאבים החלו מההנקה הראשונה. הרגשתי שזה “לא מתאים” אבל אמרתי לעצמי שכנראה צריך ללמוד לעשות את זה וצריך סבלנות.

אז עברו 24 שעות ואחיות המחלקה הציגו עצמן אחת אחת כמדריכות הנקה ושהן יעזרו לי עם הטכניקה.

אחת אחת בכל משמרת תפסה לי את השד ובאסרטיביות רבה דחפה לאוריאנה את השד הכואב שלי.

אחרי 24 שעות עדיין לא חשתי שיפור והאחיות החלו לומר שאני לא יודעת את הטכניקה ושהן יראו לי שוב ושוב ושזה כואב בהתחלה וצריך סבלנות ושוב דחפו את השד שלי לפיה של אוריאנה. אוריאנה מצידה היתה רב הזמן על השד, ואני פרשתי זאת כמעין ניסיון “להתחבר” ואולי אף ללמוד את הטכניקה מצידה.

אני מכירה את עצמי טוב- אני לא אוהבת שעושים בשבילי את העבודה. אז התחלתי להתעצבן מכל דחיפת שד של אחות לפיה של ביתי כיוון שיש גבול לכמה אפשר להדגים לי. הרי אני הפנמתי ואני עושה זאת בעצמי אך עדיין כואב לי!

האחיות החליטו להעביר את האשם בכאב לכך שאין לי מספיק חלב ולכן ביתי כל היום על השד. הם גם בדקו אותה לצהבת וטענו כי היא על הגבול ושכנראה זה קרה כיון שהיא מיובשת.

אז אני 48 שעות אחרי לידה של 24 שעות עם משהו כמו 7 שעות שינה שהצלחתי לגרד בין ההנקות התכופות, עם תחושת כשלון, אשמה, חוסר אונים וכעס! כעס גדול על כל הצוות מסביבי שמאוד מערער אותי.

החלטתי לשאוב ולראות מה קורה. בנתיים לקחו את אוריאנה לטיפול באור. יצא לי 15 CC מכל שד. האחות התורנית טענה שזה לא מספיק ואחרי 48 שעות היא אמורה לקבל 50 לפחות. באומרה זאת הסבירה לי שאוריאנה לא תתגבר על הצהבת אם לא תאכל ושחייבים להוסיף לה עוד 20 CC להשלמה ודחפה לה מטרנה.

זהו. אני כבר מאבדת את הנחמדות שלי, סבלנות, אני בוכה בלי הפסקה ומרגישה מאוימת.

אני לא מצליחה להתחבר לביתי דרך ההנקה. תחליפי החלב האלה מרגישים לי כאילו אני עוזרת לזהם את גופה הרך של ביתי… הרי אני כל כך רוצה שהכל יהיה טבעי ובסיסי ויזרום ואני עושה הכל בשביל זה. איך אין לי מספיק חלב???

כעבור שעה פתחתי את אחת החוברות המעודדות הנקה שם במחלקה בה היה כתוב כי תינוק בן יומיים צורך כ-20 CC בהנקה!

אני זועמת! אני שונאת! אני רוצה הביתה! כואב לי!!!

התחלתי גם להרגיש ממש דפוקה מכל הסיפור הזה. גם אני מרגישה מוצפת בתחושות חדשות ומוזרות בגופי, גם פיזית אני גמורה, וגם אני לא ממש יכולה לסמוך על עצמי או על הסביבה שלי. הרי אני כל כך רוצה להניק, והתחושה היא ששמים לי רגל במקום לעזור לי.

הייתי זקוקה למישהו שיגיד- רגע! סטופ! בוא נראה מה לא עובד כאן ולמה. אבל לא היה אחד כזה בסביבה.

אז הגענו הביתה. והכאבים איתי.

כעבור מספר ימים התחלתי לברר על יועצת הנקה והזמנתי אלי באותו היום את ד’ – יועצת שנשמעה בטלפון מאוד יסודית ואמינה.

היא הגיעה והחלה בודקת ביסודיות את פיה של אוריאנה, שואלת שאלות, בודקת את הפטמות שלי, טכניקה ומסבירה ארוכות. מהר מאוד היא מגיעה לאבחנה. מדובר בפטרייה בפטמות שלי אשר אינה מראה סימנים פיזיים אך היא זו שגורמת לכאב וכי כנראה גם הדביקה את פיה של אוריאנה.

הסברתי לה כי אני לא מתכוונת לתת תרופות והיא הציעה שנקנה שמן זרעי אשכוליות כתחליף טבעי ועוד מיני תכשירים טבעיים שעלותם לא זולה.

ואני – המיואשת, החלתי בטיפול נגד הפטרייה שלי בפטמות. מותר לציין- הרגשתי עוד יותר גרוע בעקבות האבחנה כיוון ששוב “הואשמתי” בכשלון ההנקה ובכאבים ולא רק זה אלא שגם לכאורה “הענקתי” לביתי גם פטרייה בפה.

עובר שבוע ואין שינוי. אני מתקשרת לד’ בבכי ומספרת לה כי זה לא עובר. ד’ מגיעה שוב אלי הביתה, עובדת איתי שוב על טכניקה ומשכנעת אותי כי יש לעבור לטיפול התרופתי על מנת לראות שינוי. הפעם אני משתכנעת.

קבענו תור לרופא המשפחה שלי ולרופאת הילדים על מנת שיתנו לנו מרשמים לתרופות המדוברות.

שני הרופאים טענו כי הם לא רואים פטרייה לא אצלי ולא אצל אוריאנה ולכן לא יתנו תרופות (תודה לאל על כך).

ניסיתי לתפוס את ד’ שבשלב זה כבר החלה להישמע לי מפוקפת, אך החלטתי שכבר שילמתי לה על 2 יעוצים והיא עשתה עלי ועל בני משפחתי כזה רושם חיובי, אולי צריך להתייעץ איתה שוב.

תפסתי אותה לאחר כמה ימים. היא לא הבינה מדוע הרופאים סרבו לתת תרופות ואף ביקשה לשוחח עימם. בשומעה את ייאושי (כבר עברו 3 שבועות מהלידה) החליטה להתייעץ עם רופאת הנקה מהוללת עליה שמעתי לא אחת. הרופאה עשתה לי אבחנה “אובייקטיבית” דרך טלפון שבור והגיעה לאותה דיאגנוזה (הפלא ופלא).

פתאום נפל לי האסימון. אני תקועה. ד’ היא לא העזרה לה אני זקוקה. זכרתי שחברתי הטובה המליצה לי על יועצת הנקה אחרת- שלי גת. לא פניתי אליה מראש כיוון שאנחנו גרים ליד ירושלים וחיפשתי משיהי קרובה שתגיע הביתה. אבל עכשיו כבר הרגשתי שאני הולכת רק לפי המלצה.

אז נסענו לשלי. ואיזה מזל שעשינו זאת!

שלי אף היא בדקה את אוריאנה לפני שבדקה אותי וישר איבחנה כי מדובר בלשון קשורה.

אנחנו- המבולבלים, כבר התחלנו לחשוד שמשהו פה לא הגיוני וזורקים עלינו אבחנות. שלי הבינה זאת וביקשה מדר’ ג’ינה שותפתה להיכנס לאבחן בצורה אובייקטיבית (ללא ידיעתה את האבחנה של שלי).
ג’ינה אף היא איבחנה את הלשון הקשורה ומיד. היא אף טענה כי מדובר בלשון קשורה 3 מתוך 4.

בשבוע שאחרי, כבר היינו אחרי הפרוצדורה. ההקלה היתה הדרגתית אך מורגשת כבר מאותו היום.

התקשרתי לד’ לספר לה ואף להביע את אכזבתי, אך ד’ הייתה בשלה ולא טרחה אף להתנצל שלא לדבר על החזר כספי כלשהו.

אז יש את החודש הראשון לחייה של אוריאנה שבו הייתי מאוד נסערת, כואבת, חשדנית, בוכייה ומותשת ויש את היום- האם המניקה המסופקת, שיצרה חיבור טוב עם ביתה ולא ויתרה על ההנקה.

הודות לשלי המבריקה, אני מניקה היום את אוריאנה.

הודות לשלי וצוותה, אנחנו במעקב ומחפשים פתרונות לכל בעייה שצצה (כן, כי לא הכל נפתר בבת אחת)

הודות לשלי אני מרגישה אמא שלמה יותר.

יעל

סיפור ההנקה של א’

יש לי שלושה ילדים, בת (היום בת 11) בן (היום בן 8) ותינוק בן ארבעה חודשים. כולם נולדו בלידה רגילה בדיוק בתאריך הלידה המשוער שלהם. את כולם הנקתי, ולכל אחד סיפור הנקה שונה.

בתי נולדה במשקל 2.650 ק”ג. השתחררה מבית יולדות במשקל 2.200, כמעט כמו שתי חבילות סוכר. כשהגעתי הביתה הפטמות שלי כבר היו פצועות וסדוקות. הזמנתי יועצת הנקה, שסייעה לי רבות באחיזה הנכונה של התינוקת כדי שתוכל לתפוס את הפטמה כיאות.
היא ינקה, וגדלה, והייתה עירנית, אך עלתה לאט ומעט במשקל. כולם מסביבי דאגו לה, וקיבלתי לא מעט הערות באופן עקיף (“היא בוכה כי היא רעבה”) וישיר (איזו אמא את שאת מרעיבה את הבת שלך?”). הערות שדי באחת מהן כדי לרפות ידיה של אם טרייה, שכל כך משתדלת. היא המשיכה לעלות מעט במשקל ואני המשכתי להתעקש להיניק. בחודשים הראשונים היא ישנה מעט מאוד, ובכתה הרבה מאוד, והייתה רבה על הידיים ובמנשא (זה היה הדבר היחיד שגרם לה לא לבכות) ואנחנו היינו ערים הרבה בלילה. אחר כך היו עוד קשיים: סתימות בצינורות החלב, דלקות, פטריה… אני הייתי בטוחה שתינוקת שישנה ארבע שעות בלי להתעורר היא לא תינוקת רעבה, והמשכתי להיניק ולהסתובב עם תינוקת במנשא.
התחלתי לעבוד כשהייתה בת תשעה חודשים ושאבתי לה חלב. היא הפסיקה לינוק בגיל שנה ושלושה חודשים, כשנסעתי לחו”ל מטעם העבודה. עד היום היא רזה, אוכלת רק בזמני הארוחות, והממתק היחיד שהיא אוהבת הוא שוקולד. אמנם היא כבר לא בוכה, אבל עדיין היא הרבה פעמים לא שבעת רצון.
למה התעקשתי? זאת חוויה מדהימה – להעניק משהו ממך למישהו שצומח וגדל מזה. הרגשתי כל כך קרובה אליה.

אחר כך נולד בני, במשקל 2.950. גם איתו בדיוק ביום השלישי, עם הגיענו הביתה, עם הפטמות הסדוקות וכל הכאבים, הזמנו יועצת הנקה. שוב קיבלתי את התמיכה והעזרה לגבי איך לעשות זאת נכון. מסתבר שלא זכרתי.הוא כבר עלה במשקל קצת יותר ממנה, אבל בעיקר הצטיין בזוג לחיים מלאות ומחייכות. הוא בכה הרבה פחות, וכך זכיתי לפחות הערות מרגיזות מהסביבה. הוא ינק עד גיל שנה ושמונה חודשים. עד היום הוא שמח וטוב לב.

עכשיו נולד לי תינוק, במשקל 3.200. ושוב, הגעתי הביתה עם פטמות סדוקות וכל הכאבים. עכשיו כבר ידעתי שאני לא זוכרת, אז במקום לנסות להיזכר לבד, ביקשתי את עזרתה של שלי. שלי התגייסה ופגשה אותי ביום השלישי להולדת בני. היא הזכירה לי הכל, וגם הסבירה לי משהו שלא ידעתי קודם. יש חשיבות גדולה לעלייה ראשונית במשקל, חשוב שההנקה תתחיל מההתחלה לתת אותותיה במשקל, זה משמעותי להנקה בהמשך. הקשבתי, למרות שלא היה לי קל להסכים, הרי הקודמים לא הצטיינו בעלייה במשקל, ואנחנו מדברים על אותם גנים, לא? שלי הסבירה לי שצריך לצפות לקקי בחיתול כמה פעמים ביום. אצל הקודמים היה לרוב פעם אחת ביום, אבל המון… עוד הציעה שלי להיעזר בכדורים המגבירים את ייצור החלב. ניסיתי. במקביל עשיתי טיפול אצל אחות של בעלי (מטפלת בקינסיולוגיה).
הפעם אני חווה עלייה מדהימה במשקל, וקקי אין סופי, כמעט כל הנקה. תינוק שמח, חייכן וגם כזה שיודע לישון בלילה. הפעם אני מקבלת הערות כמו: “יש לך שמנת בחלב”. זה הרבה יותר נעים, אני מודה, כשזה מה שקורה כשמיניקים.

מה למדתי שיכול אולי לעניין גם אמהות מיניקות אחרות? לא דברים חדשים או מרעישים:
שההנקה מרגשת והיא חוויה הענקה מעשירה וממלאת, גם לתינוקות שלא כל כך עולים במשקל, למרות שזה הרבה יותר נעים כשהם עולים היטב.
שלכל תינוק טמפרמנט משלו. יש כאלה שיישארו רזים כל החיים.
שעזרה של יועצת הנקה היתה חיונית. בלי זה לא הייתי מצליחה באף אחד מהמקרים.
שצריך ראש פתוח – לעולם לא אדע אם זה היה מצליח באותה מידה ללא כדורי החלב וללא הטיפול הקינסיולוגי.
בהצלחה ובהנאה למיניקות !

סיפור הנקה לאחר ניתוח הקטנת חזה

היום אני בת 31, לפני כתשע שנים עשיתי ניתוח להקטנת חזה. בזמנו לא הוטרדתי בכלל מעניין ההנקה ולא עניינו אותי ההשלכות הקשות שיש לניתוח על היכולת להניק. אמרתי לעצמי “לא אסון לתת בקבוקים”. לא התעמקתי בטכניקת הניתוח ובוצע ניתוח בעל תוצאות אסטטיות גבוהות אבל בעל ההשלכות הכי הרסניות ליכולת ההנקה.
שבע שנים לאחר מכן ילדתי בלידה טבעית את ביתי הבכורה, והבנתי מאוד מהר שעבורי בקבוקים הם אסון ועשיתי כל מה שיכולתי על מנת להניק אותה. נפגשתי תכופות עם יועצת הנקה אשר בשלב מסוים הפנתה אותי ליועצת אחרת שמתיימרת להיות מומחית בתחום הנקה לאחר ניתוח הקטנה. אותה יועצת הגדילה עבורי את תחושת הכישלון ויצאתי ממנה בתחושה ‘שזהו הלך עלי, לא אניק לעולם’. לשמחתי ביתי אהבה לינוק גם את המעט שהיה לי לתת לה, לא הרימה ידיים ולא הקשיבה לאותה יועצת. הצלחנו להמשיך בהנקה חלקית עד גיל 9 חודשים. בחישוב גס ניתן לומר שהיא קיבלה בין כרבע חלב אם והיתר תמ”ל.
לאחר כשנה וקצת הריתי בשנית, עם מעט אמונה אך הרבה רצון ונחישות יצרתי קשר עם יועצת ההנקה דר’ ג’ינה טרם הלידה, על מנת להכין עצמי נפשית ופיזית לניסיון ההנקה הקרב ובא. בפגישה עמה ובשיחות טלפון בהמשך, עמה ועם רוני הן הצליחו לגרום לי להאמין שכמויות החלב שלי יכולות להיות גבוהות ממה שנראה לי. בשבוע 38 התחלתי להוציא חלב ולהכין ‘מאגר’ חלב קטן שעתיד היה לשמש אותי לימים הראשונים לאחר הלידה וזאת על מנת להימנע ממתן תמ”ל בימים הראשונים ולהגדיל את כמויות החלב. ילדתי את ביתי השנייה בשבוע 40 בלידה טבעית ומהירה. היא מיד ינקה והייתי מאושרת. אך הקשיים לא איחרו לבוא, החלו כאבים, פצעים ודלקות בשד. בנוסף לכל זה ביתי לקתה בצהבת יילודים והייתה בטיפול באור 24 שעות. כמובן שלא הצלחתי לייצר את כמויות החלב הנחוצות ובליווי של ג’ינה ורוני התחלתי לתת תוספות תמ”ל דרך מערכת השלמת הנקה (צינורית), התמדתי בכך כחודש וחצי. כמויות החלב היו רחוקות מלהיות מספקות, הכאבים לא חלפו, הייתי מותשת מסחיטות החלב התכופות, רציתי להרים ידיים.
כבר הייתי בדרכי לקנות בקבוקים, בעיתוי מדויק ג’ינה התקשרה ואמרה שאולי כדאי להמתין, שאולי ממש עוד מעט כמויות החלב יעלו, שכן מזה שלושה שבועות שאני נוטלת מוטיליום (תרופה נגד כאבי בטן שידועה כמגבירת חלב). ואכן קרה לי הנס, בשקילת ההנקה הבאה ביתי ינקה 60 מ”ל והצלחתי לסחוט מהשד 60 מ”ל. וואו! בהמשך כמויות החלב עלו גם ל- 80 מ”ל ואף ל- 100 מ”ל.
כל אותם ימים, שלא לומר חודשים הייתי בקשר אינטנסיבי עם ג’נה ורוני, שתמכו בי בצורה בלתי רגילה, שהיו שם כדי לשמוע את כל התסכולים שלי בסבלנות אין קץ, לעודד אותי להחדיר בי אמונה שזה אפשרי . דבר שבלעדיו לא הייתי מסוגלת להמשיך.
היום ביתי בת ארבעה חודשים, ניזונה בעיקר מהנקה ומקבלת השלמה של 180 מ”ל תמ”ל ביום. אמנם עדיין נותרו קשיים, ההתמודדות עם מיעוט החלב אינה פשוטה לא מבחינה נפשית ורגשית וגם לא מבחינה פיזית, אבל אני שלמה ושמחה עם ההחלטה שלי להמשיך עם ההנקה ומלאת פליאה על ההישגים.

סיפור ההנקה של ר.

לפני 10 שנים עברתי ניתוח להקטנת חזה. כשהמנתח ציין שלא אוכל להניק בעתיד, לא ייחסתי לזה כל חשיבות (האמת היא שבכלל חשבתי שלעולם לא יהיו לי ילדים J). חלפו להן השנים, גדלתי והתבגרתי. כמה ימים לאחר לידת בתי הבכורה, ידעתי שאני עומדת לעשות כל שביכולתי כדי להניק אותה. החיבור היה כל כך מדהים ולא רציתי לוותר עליו.

לפני הלידה פניתי ליועצת הנקה כדי להתכונן. היא גם הגיעה אליי לבית החולים לאחר הלידה, וראינו שיוצא קולוסטרום. אז התחלתי להניק, כשאותה יועצת הנקה מזכירה לי שכנראה שלא אוכל להניק הנקה מלאה. חזרנו הביתה מבית החולים ואני נחושה להניק את ארבל.

בחודש הראשון התשנו אחת את השנייה בשעות על גבי שעות של הנקה. בין לבין ארבל בכתה בלי סוף. ואני בכיתי יחד איתה. הייתה שביתה בטיפת חלב ולא הקפדנו לשקול אותה. בגיל 5 שבועות התברר שהיא עלתה רק 100 גרם ממשקל הלידה שלה והיא הייתה רזה להחריד. נבהלתי. התחלתי לשאוב כמה שרק הצלחתי ובמקביל היא התחילה לקבל תמ”ל. כאב לי על כל מ”ל של תחליף חלב שהיא קיבלה. כל אותו זמן אותה יועצת הנקה חשבה שזה נורמלי שאני מבלה 4 שעות ברצף עם תינוקת שמנסה לינוק ובוכה בכל רגע שבו היא לא על השד. לא היו לה האמצעים לבדוק אם יש לי מספיק חלב בהנקה, והיא לא סיפרה לי שישנם תוספים להגברת ייצור החלב. ניסיתי לשאוב וזה היה כל כך קשה, בגלל שבתי כל הזמן בכתה- אני שואבת ושואבת והיא לידי בוכה.

בשלב הזה הגעתי אל שלי. גם אני, כמו אחרות, פניתי קודם ליועצת אחרת כי עולש היה רחוק. כשנפגשתי עם שלי הייתי כבר כל כך קרובה להרים ידיים, תשושה, עם פטמות מדממות וילדה רעבה. ואז עברנו יחד תהליך מדהים. בליווי של שלי והרבה עבודה משותפת התחלתי לקחת תוספים, להיעזר ברפואה סינית ולשאוב כשאפשר. קיבלתי משחה לפטמות המדממות, אחרי שבועות שבהם סבלתי מכאבים חזקים.

השיפור היה פשוט מדהים – אי אפשר לתאר את ההרגשה במילים. ארבל הלכה והתחזקה, ההנקות נהיו קצרות ויעילות יותר וחשוב מכך, הצלחתי לשקם את האמון שלה בי. כיום בגיל 4 חודשים אני מניקה הנקה מלאה. מלאה! אחרי ניתוח שבו נותקו לי הפטמות וחוברו מחדש ואחרי שהרופא המנתח אמר בביטחון שבכלל לא אוכל להניק, אני מצליחה לספק לבתי את כל צרכיה.

עכשיו אני מרגישה אמא, שלמה ובטוחה. וארבל מרגישה טוב – שבעה, מרוצה וחייכנית. שלי זמינה עבורי בכל שאלה, מקצועית ותומכת ואני אף פעם לא מרגישה לבד. פניתי אליה כי רציתי לדעת שניסיתי הכל לפני שאני מוותרת על הנקה מלאה, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי. תודה רבה שלי, שהאמנת בי.

תפריט